You are here

Title

בית הכנסת כמרכז חיי הקהילה התימנית

בית הכנסת היה מרכז חיי הרוח והחברה של הציבור היהודי. הוא הצטיין בפשטותו ובמראהו העממי; לא היו בו מן ההידור והראווה החיצונים, המשרים על המבקר הוד ומורא. כל ריהוטו היה "היכל" פשוט לספרי תורה ולספרי קודש ו"תיבה" קטנה מיטלטלת להעמדת ספר תורה בשעת קריאת התורה. 

לימוד תורה היה תמיד בחבורה ובציבור. ללימוד אינדיוידואלי, כפי שהיה נהוג בתפוצות ישראל האחרות, לא היו מהלכים כי הלימוד בתימן היה נחלת הכל ולא נחלת יחידים. בימות החול, כשהיה אדם מסיים תפילת שחרית, לא היה ממהר לצאת למלאכתו, אלא היה משתהה קמעא עם בני החבורה וגורס עמם את ה"שילוש": פרק במקרא, פרק במשנה ופרק בספרות המוסר. משסיים תפילתו ולימודו, נעשה חופשי לנפשו ויצא לעמל היום. כלתה מלאכת יומו, טיהר ידיו ופניו ואץ לבית הכנסת, לתפילת מנחה. סיים תפילת מנחה ומעריב, לא היה שם פעמיו לביתו אלא ישב עם הציבור והאזין מפי ה"מרי" או המגיד לשיעור ב"עין יעקב" (ילקוט דברי אגדה מהתלמוד) ולכמה הלכות ב"שולחן ערוך".

שבתות וימים טובים, ששעתם של אבות המשפחה פנויה בהם, ודעתם מיושבת עליהם, היו הימים הכשרים לחינוך. אז היה האב בוחן את ידיעות הבן וממלא את אשר החסיר המלמד. כיוון שהלימוד בחדר בנוי על שיטת הגירסה, דהיינו שינון בקול של פרקי המקרא והמשנה, בהגיה מדוקדקת של הניקוד, הטעמים והמנגינה, אך ללא הסברה והבנה כלשהי, היה האב מנצל את שעות הסעודה ואכילת הפרפראות כדי להסביר לבנו את פרקו ולפרש לו משמעותן של מלים, כמצוות הכתוב: "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם". יש והאב עושה מלאכתו בבית. אז גם בימות החול יושב בנו לפניו, לאחר שובו מן החדר, וקורא באוזניו את הפרק שלמד באותו יום. יתומים, שלא זכו להתחנך על ברכי אבותיהם, או ילדי עניים שאבותיהם טרודים אחר מזונותיהם, קיבלו את השכלתם בבית הכנסת.

סדר היום בחדר התחיל לפני הזריחה, והיה נפתח ומסתיים בתפילות. אך סיים המלמד את תפילתו בבית הכנסת בציבור חש לחדר כדי להתפלל עם הקטנים (התלמידים הגדולים היו מתפללים בבית הכנסת עם המבוגרים, ושונים עמם ב"שילוש"). התלמידים המתקדמים שימשו חזנים, והקטנים האזינו לתפילה וענו אחריהם "אמן". נסתיימה התפילה – הכל יוצאים לסעודת הבוקר לביתם. אחרי ארוחת הבוקר שוב היו כל התלמידים מתקבצים בחדר ללימודים, שכולם לימודי קודש.
 
תכלית החינוך היתה, כאמור, להכשיר את הילד לחיי בית הכנסת. ולכך היתה מכוונת גם תכנית הלימודים בחדר. היו קיימים למעשה רק ארבעה מקצועות לימוד: תפילה, מקרא, משנה ואגדה. עסקו בפרשת השבוע ובהפטרה – מקרא ותרגום – שהרי יהודי תימן, לרבות הילדים, עולים לתורה וקוראים בה בעצמם (ולא באמצעות בעל קורא). וחרפה גדולה היא לאדם אם עולה הוא לתורה וטועה בקריאתו. הפרשה וההפטרה מיתרגמות בציבור, על ידי הקטנים. אין פלא, איפוא, שהמקרא הוא עיקר הלימוד בחדר, ומכאן בקיאותם הגדולה של יהודי תימן במקרא.
 
הלימוד התנהל בחדר בצורה זו: הקבוצה המתקדמת קראה את הפרשה פסוק פסוק בטעמים; הקבוצה הבינונית שיננה אחרי המתקדמים, והקבוצה המתחילה למדה לחוד את האותיות, ההברות וההגיה. כל הקבוצות למדו יחדיו במקהלה ובקולי-קולות, וקול האחת לא נשמע מפני קולה של חברתה.
רצהבי יהודה, יהדות תימן, הוצאת מטכ"ל – קצין חינוך ראשי, ענף השכלה, 1958, עמ' 25-44.

מתוך המאמר "בית הכנסת בכפר התימנים", דורון הרצוג, טבת תשס"ט. 
למאמר המלא