You are here

Title

חילול בתי הכנסת בתקופת המאורעות

בימי מאורעות תרפ"ט (1929) פינו תושבי כפר השילוח היהודים את בתיהם. הם אכסנו בבית הכנסת הגדול את חפציהם, והעמידו שומר במקום. (ישנה ידיעה לפיה לא כל התושבים היהודים פינו את בתיהם, ומיעוטם נשאר בכפר).

לאחר המאורעות חזרו רק כשלושים משפחות אל הכפר (מתוך כ-144 משפחות שהיו בתחילת המאה העשרים). במאורעות תרצ"ח גרשו הבריטים את כל היהודים מבתיהם בכפר השילוח. הבתים ובתי הכנסת ננטשו והעדה העמידה שומר לשמור על הרכוש, אך בביקור שערכו אנשי הועד הלאומי בשנת תרצ"ט בכפר גילו את בית הכנסת הגדול פרוץ ומחולל, ובתוכו ספרי קודש קרועים ומחוללים, ספר תורה קרוע מלוכלך בצואה, והרס וחורבן בכל מקום. כך מתאר שלמה זאבי את הביקור בכפר השילוח ביום 15 באוגוסט 1939 במכתב ליצחק בן צבי מהועד הלאומי:|

לח' בן צבי היקר,
הרי לפניך פרטים על הביקור בכפר השילוח. השתתפו קפטן צבאי, קצין משטרה בריטי, מנהל תחנת המשטרה במאה שערים, סגן מושל ירושלים – בלרד, קצין המחוז מר יצחק ציזיק, ש. זאבי, בשם ועד הקהילה המוכתר מכפר השילוח א. מליח. נלוו אלינו שני שוטרים בריטים, שני שוטרים א"י (ערבים) וא. שור שנשלח ללוותנו. יצאנו מתחנת המשטרה במאה שערים בשעה תשע וחצי בשלוש מכוניות. ברחבה שליד קצה בית הקברות היהודי שעל הר הזיתים השארנו את המכוניות ושוטר אחד נשאר לשמור, ואנו ירדנו אל הכפר. עם כניסתנו נלווה אלינו אחד המוכתרים הערבים, חאג' עיד, לפי הזמנתו של קצין המשטרה. ביקרנו בבית הכנסת אוהל שלמה שהוקדש בתרצ"ג. מנעול הדלת שבור וניכרים סימני התפרצות. בפנים הכרים פזורים על הרצפה ודפים קרועים של חומשים ושאר ספרי קודש מתגוללים. ה"שבטי" שתלוי על הקיר למעלה הוסר ממקומו הקבוע, מנורות שהיו תלויות בתקרה נעדרו. אחרי כן ביקרנו במרחק 15 מטר בערך בבית סמוך ששם נשאר ספר התורה עם יתר ספרי הקודש. הדלת פרוצה, הוסרה על ציריה ועל המשקוף והמזוזות, ובפנים על גבי הרצפה גווילים של ספר תורה מקלף אדום בצורה פרועה. הגוויל, פרשת ויצא, מלוכלך בצואת אדם (מלאת סימני תאנים) מאחורי הגוויל שבו פרשת הנשיאים מצאנו חומש שמות דפוס מאהילב משנת תקע"א שהיה פתוח במגילת אסתר בפסוק "ויאמר המן אל המלך אחשוורוש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד". שני נרתיקי עץ של ספרי תורה התגוללו אף הם על הרצפה. הכינונו למעלה מעשרים צילומים. הרושם הוא מדכא ומעליב. המוכתר הערבי ענה כשנשאל, שאין הוא יודע מי עולל את זאת... יש לדעתי לדרוש מיד מאת השלטונות שתינתן הרשות להוציא את גווילי הספר התורה על השמות נעשו בהם בצורה המחוללת ולהעבירן לרשות ועד הקהילה או לאחר כך למוזאון בצלאל או לספריה הלאומית ולכשיהיו הגווילים ברשותנו נוכל גם להכין צילום מתאים יותר להראותו לידידנו בבריטניה. שי כמובן גם לדרוש מהשלטונות שיחייבו את אנשי הכפר סילואן להסגיר את עושי הנבלה, אחרת יוטל עליהם עונש. כי ברור שלא על ידי אנשי חוץ נעשתה התועבה הזו, כי אם על ידי בני הכפר.

ירושלים, ל' מנחם אב תרצ"ט (15.8.39)

שלך,
ש. זאבי
 
שלמה זאבי עומד ליד הריסות של בית הכנסת
 
בספרו של זרחי מובא תאור דרמטי של רגעי גילוי ההרס בבתי הכנסת, על ידי אחד מתושבי הכפר:
"על פתחו של חדר אחד נבהל זכריה ונרתע לאחור. כמעט שלא הכיר את מקום הכנסת הגדולה, כיפה עגולה יושבת עליה בטבור בתי-הציבור. עתה ראה לפניו חדר חרב כיתר בתי החדרים, כולו מזוהם ומלא רמץ, הגשמים העלו טחב בקירותיו והטילו כתמים שחורים בסיד הכחול והרוח נושבת בפתחיו. החלון הגדול, כפול-הפתחים, פעור אל הגיא, ועל המשקוף הבהיקו דברי הפסוק: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני; צבע הכתובת עמד חי כלפנים, מסביבה נקלף מעט הסיד, אך האותיות ברות ותמות, לא נגע בהן החורבן. מבעד לחלון נשקפו צמרות עצי העמק ושיחים מלבלבים בין ערוגות הירק.
 
...כשראה אצל מפתן אחד קרעי גוילים. שח להרים את הקרעים ונתן בהם עיניו; בקרעי הגויל הכיר את ספר התורה שידיו כתבו לפני שנים והקדיש לו את בֵּיתו למשכן. בלב שבור אסף את כל הקרעים המתגוללים על הארץ, קרע קריעה גדולה בחלוקו, מנשק ומגפף את הגוילים, בוכה ומקונן עליהם קינה מרה.
 
זמן רב ישב כך שח ונדכא ולא השגיח ביום שחלף. כשנבהל ללכת כבר שקעה השמש במערב, זהרי היום נאספו וצללים דקים כבר התחילו נארגים בשולי ההרים. חזר ונשק כל גויל מן הגוילים שמצא, שמם על לבו באהבה והתחיל שב דרכו לעיר. מרוב דכדוך לא נתן דעתו לאן הוא הולך ורק אחר הליכה של שעה נדמה לו שנשתבשה דרכו ושוב אינו הולך בדרך שהגיע בה. האפלה התחילה זוחלת מן ההרים והוא הלך כעיור, נתעה בשבילים המפותלים, בין שיחים גבוהים, לוחץ אל לבו את הגוילים שטומאו, מכוון פסיעותיו כלפי הר הבית, שעוד שרדה בו טיפת-אור זהובה, החומות רחוקות ממנו וההר גבוה מאוד."
מתוך זרחי ישראל, כפר הַשִּׁלֹּח, עם עובד, תל אביב תש"ח, עמ' 322-321.
 
 
מתוך המאמר בית הכנסת בכפר התימנים, דורון הרצוג, טבת תשס"ט. 
למאמר המלא