You are here

Title

מנהגים הקשורים לבית הכנסת

משה בן סאלח יהוד מתושבי כפר השילוח כותב בזכרונותיו כי בבית הכנסת היו כעשרים ספרי תורה וברצפת בית הכנסת היו פרושות מחצלות קש, שטיחים, מזרונים וכריות, והמתפללים היו חולצים נעליהם בחצר לפני כניסתן לבית הכנסת, נכנסים ויושבים על גבי המזרונים הפרושים ברצפה איש איש במקומו הקבוע.
 
השכמה לתפילה
"שעה לפני שחר קמים הגברים מעל משכבם, נוטלים ידיהם והולכים לבית הכנסת לפני שעת התפילה, שיפה קולה של תורה בשלוות דמדומים. הנערים מביאים מן הבתים פך של קהווה מהביל, ואחר עומדים כולם ומתפללים בציבור וחוזרים לבתיהם ואוכלים מן הפת הטריה ומן התבשיל החם שהכינה האשה.
 
...בשבת אחר חצות, משישנו הגברים שינה מעטה, הם קמים ומשכימים לשיר ולזמר ולומר עין יעקב או מאמרי זוהר, איש איש כתפיסתו. בשביל ההתעוררות שותים הגברים קהווה שריחו הולך לפניו, והילדים מקבלים מיני מתיקה, שלא יבקשו לשוב לשנתם, והם יושבים ותומכים את אבותיהם בקולם הדק והערב. וקול התורה והזמרה הולך מסוף הכפר עד סופו."
מתוך זרחי ישראל, כפר הַשִּׁלֹּח, עם עובד, תל אביב תש"ח, עמ' 121.
 
תפילות חג ומועד
"...ובימי חג ומועד מתלבש כל כפר השילוח מעטה של קדושה וטהרה. בימי אלול משכימים השמשים ומעירים את כל אנשי הכפר בקול גדול לתפילה ולתחנונים, שמעון דמתי המעורר מכריז על התפילה וקורא לעצרה. הילדים מתוך שהם חוששים שמא לא ישמעו את הקול, קושרים חבל לרגלם ומניחים את קצהו בפתח הבית שימשוך בו המעורר עד שיתעוררו.
 
ובימים הנוראים מלאים בתי הכנסיות מפה אל פה. הגברים והנערים יושבים בפנים, והנשים והנערות מצטופפות בחוץ, מטות אוזן חרדה לקול התפילה והזמרה. כשתוקעים בשופרות היעלים הארוכים והמפותלים נרעדת כל העדה כולה, וקול התקיעה עולה ונישא על כל פני העמק הירוק, מרחף על ההרים והדו מגיע עד העיר שבין החומות."
מתוך זרחי ישראל, כפר הַשִּׁלֹּח, עם עובד, תל אביב תש"ח, עמ' 130-131.
 
תפילת הבחורים
מנהג מיוחד היה לרווקים המתבגרים להתפלל ולומר את "תפילת הבחורים" – תפילה להצלחת הזיווג שכל צעיר היה מתפלל למען יזמן לו אלוקים בת זוג נאה וחסודה:
"...והם עוסקים בתפילה ובתשובה, הולכים בחצות לילה לבית כנסת, פותחים שמה את הארון, ויושבים על הארץ. אחד משמש להם שליח ציבור והוא קורא להם ממחברת את תפילת הבחורים שחיברו לעצמם איש איש תפילתו, והם שוטחים את בקשתם לפני הארון הפתוח שיתנו להם השמים איש את אשתו המזומנת לו מששת ימי בראשית, שיהא הוא ראוי לה והיא ראויה לו, כשולמית חבצלת השרון לשלמה הרועה בשושנים, וידעו להכיר מי המזומנת להם שלא יבואו לידי טעות חס ושלום, ושתהיינה אלה הנשים האמיתיות טובות וצנועות, וולדניות שרוב וולדיהן זכרים, שלא יצטרכו להתגרש מהן ולא יהיו צריכים לשאת על פניהן אישה אחרת, ויהיו השלום והברכה שרויים בביתם תמיד. ככה היו יושבים בדממת הכנסת ובוכים בדמעות חמות ואומרים תיקון חצות בלב מורתח."
מתוך זרחי ישראל, כפר הַשִּׁלֹּח, עם עובד, תל אביב תש"ח, עמ' 139-140.
 
בר מצווה
המוכתר אהרון מליח מספר בזכרונותיו כי היו נוהגים גם לחגוג בר מצוה. בימי שני או חמישי היה נוהג הנער לעלות לתורה ולקרוא את הפרשה. המורה (המורי) היה מכין עם בר המצוה את הדרוש בנוסח קבוע בתוספת מאמר קצר המתאים לעונות השנה. ביום ראשון או רביעי היתה נערכת המסיבה. מיום הבר מצוה משמש הנער משלים למניין – הנער משתלב מאז בסדר הקבוע של העלייה לתורה בבית הכנסת.
 
עוד מספר אהרון מליח בזכרונותיו כי בעליית "שישי" כאשר הילד היה קטן מגיל שלוש-עשרה, היה אומר ברכה ראשונה ואחרונה וכן שלושה פסוקים ראשונים מן הפרק ואת יתר הפרק קרא מבוגר. מנהג זה נעשה כדי להרגיל את הילד בעלייה לתורה וכדי לשלבו בהדרגה בעולם המבוגרים. אך ילד בן 11-12 היודע פרקו כולו אומר כולו. הילדים היו רבים על תורם אך הכרעת המורי היא שקבעה ולא היתה זכות להורים להשפיע על תור הקריאה של הבנים. (מתוך אע"י, מיכל 397, קלסר מפקד הראשונים 1966, שאלונים ביוגרפיים.)
 
תפילות לתחלואי ילדים
בית הכנסת שימש כמובן גם כמקום תפילה, בקשה ותחינה בימי רעה ומגיפה. בשנים הראשונות לבואם של התימנים סבלה העדה מתמותה גדולה מאוד של תינוקות ופעוטות, עד כדי כך שמתו באותן שנים כשלושה רבעים מן התינוקות שנולדו (!). 
 
החוקר אידלזון מספר על "תפילה נוראה לתחלואי ילדים" אשר חוברה על ידי קהילת התימנים ושאובה מתוך "ספר מרגלית" לר' שלום שבזי, שנהגו לאומרה כל יום אחר התפילה וביום שני וחמישי בעת פתיחת ההיכל וכן במנחת שבת קודש, בתחינה ובכוונת הלב. בין השאר נאמר בתפילה: "א-ל ש-די המציל שומר, שתשמרני ותצילני לי ולכל יוצאי חלציי וכל ילדי עמך ישראל, בפרט ילדי קהלתנו התימנים, שבפעה"ק ת"ו מכל שד ושדין ומיני שדין ומכל נזק ומזיק ורוחין ואִשין רוחניים וגשמיים" וכו'
 
 
מתוך המאמר בית הכנסת בכפר התימנים, דורון הרצוג, טבת תשס"ט. 
למאמר המלא